בחיי היומיום, הדבר הראשון שאנו מגיבים אליו כאשר אנו רואים שריפה הוא להשתמש במים כדי לכבות אותה. בחיי היומיום, אם אנו מוצאים מגנזיום בוער, לא נוכל להשתמש במים או בכל מטף אחר שאינו מסוג D כדי לכבות את השריפה הנגרמת על ידי מגנזיום בשום פנים ואופן. מים, פחמן דו חמצני, קצף ונוזלים אחרים יגיבו עם המגנזיום הבוער, ויחזקו את האש במקום לדכא אותה. והתופעות הללו קשורות כולן למאפייני המגנזיום עצמו. למגנזיום יש יכולת הפחתה חזקה והוא יכול להגיב עם מים רותחים כדי לשחרר גז מימן. כאשר הוא נשרף, הוא יכול להפיק אור לבן מסנוור. מגנזיום יכול לעבור תגובת בעירה עם CO2, ולכן לא ניתן לכבות בעירת מגנזיום עם מטפי כיבוי פחמן דו חמצני. מגנזיום יכול להגיב עם N2 ו-O2, ולכן כאשר הוא נשרף באוויר, הוא פולט באלימות אור לבן מסנוור, משחרר חום ויוצר מוצק לבן.
שריפת מגנזיום כרוכה בעיקר בתגובה אלימה עם חמצן, והעיקרון העיקרי של כיבוי האש הוא בידוד האוויר. הצעה לשימוש: 1. מטף כיבוי בדרגה D: החומר שלו משתמש בדרך כלל באבקה על בסיס נתרן כלורי או באבקה על בסיס גרפיט פסיבי, הפועלת על ידי סילוק חמצן לכיבוי האש. 2. חומר כיסוי או חול יבש: ניתן להשתמש בו לכיסוי שריפות בקנה מידה קטן, והעיקרון שלו הוא גם כיבוי האש באמצעות סילוק חמצן. 3. פסולת ברזל יצוק: ניתן להשתמש בו גם בהיעדר חומרי כיבוי טובים אחרים. תפקידו העיקרי הוא להוריד את הטמפרטורה מתחת לנקודת ההצתה של מגנזיום, במקום לכבות את האש.
לכן, כאשר אנו רואים מתכת עולה באש ופולטת אור לבן מסנוור עם כמות גדולה של עשן לבן שנוצר, המחשבה הראשונה שלנו היא לא להשתמש במים ובפחמן דו חמצני כדי לכבות את האש. הישארו רגועים ומרוכזים, אחרת זה יוביל בסופו של דבר לאסון גדול.